חזרה למעלה

על ההפקה
המוטיבציה של מייקל מור להפקה הזו שונה מזו שהניעה אותו לעבודותיו הקודמות. ` `רוג`ר ואני` התמקד בעיירה אחת ובמפעל שהרס את העיירה. `באולינג לקולומביין` הוא על משהו הרבה יותר רחב - חברה שלמה שאחוזה בשיגעון של חימוש בעזרת 250 מיליון רובים שמוחזקים בבתיהם`, מסביר מור.

האתגר בסרט היה מאוד שברירי ורגיש, כפי שמספר המפיק מייקל דונובן. `דבר חשוב שצריך להבין על מור, הוא שהוא הפטריוט האולטימטיבי וזאת הסיבה להיותו ביקורתי כלפי המערכת. הוא מאוד אוהב את מולדתו. זה די אירוני שאחד המבקרים המובילים הוא גם אחד מהפטריוטים המובילים של מולדתו`.

מור מציג את התיאוריה שלו על הפחדה בדרכו הקלאסית, שעיקרה `אין נושא זניח, אין אישיות ציבורית מקודשת`. אך במקום להציג בפנינו תיאוריה אקדמית יבשה מבוססת על עובדות, הוא מאמין שהציבור יעריך ויקבל יותר רעיונות חדשים, אם הם ישעשעו אותו. כך, לבו של הסרט, הצגת תיאורית ההפחדה האמריקאית, נעשית ע`י סרטון אנימציה הסוקר את ההיסטוריה של ארה`ב בצורה שנונה ומבדרת. `אתה רואה כבר מהמשפט הראשון שאתה לומד כילד על ההיסטוריה של הצליינים שבאו לארה`ב, שהם באו בגלל שפחדו שיוציאו אותם להורג. עם דגש על זה שהם פחדו` אומר מור. `ואז מה קרה? צליינים באו מתוך פחד, פגשו באינדיאנים ופחדו מהם, אז הם הרגו אותם; ואז הם התחילו לפחד אחד מהשני ו`חשפו` מכשפות מסוכנות ושרפו אותן; אח`כ הם זכו בעצמאות אבל עדיין פחדו שהבריטים יחליטו לחזור. אז מישהו החליט לכתוב את התיקון השני בחוקה שאומר- בואו נשמור על כלי הנשק שלנו בגלל שהבריטים עלולים לחזור!. ומה קרה? הבריטים חזרו! מה הדבר הכי נורא שקורה לפרנואיד? שהחששות שלו מתגשמים!`.

ההיסטוריה שנלמדת בתיכונים לעולם לא נשמעה כך, מור מסביר. `הצבא האמריקאי השתמש בנשק, וכך ב-40 שנה גם הצליח לחסל את האינדיאנים. אבל האדם הלבן המשיך לפחד, אז הוא הקים את תנועת הקו קלוקס קלן. לאחר מס` שנים התנועה הוצאה מחוץ לחוק ואז הוקמו תנועות נוספות שדרשו שאחזקת נשק תהיה מותרת ללבנים בלבד. זה יצר מצב שבו הלבנים דאגו שהשחורים, למשך 80 שנה נוספות, ידעו את מקומם, עד לשנת 1950. ואז מה קרה? נוצר המצב שכרגע נמצאת בו ארה`ב. האנשים הלבנים נסוגו מפני השחורים לפרברים, והתחילו להתחמש בצורה היסטרית, ומדובר באנשים שגרים בשכונות מאוד בטוחות ונטולות פשע. בגלל זה הרציחות בארה`ב מתרחשות בין כותלי הבתים: בעל-אישה, חבר-חברה וכו` `.

הרעיון לסרט נולד עם עבודתו של מור על סדרת הטלוויזיה שלו `האמת העירומה`, כשבמהלכה רצה להקרין קטע שנקרא `בי`ס לצלפים צעירים`. כפי שמספר מור `רצינו לארגן מדריך ירי שילמד ילדים בני שנתיים איך להשתמש באקדח ורצינו לנסות כל מיני משפטים שישפעו עליהם ויוציאו מהם אגרסיות...`. הקטע צונזר ונאסר לפרסום. זמן קצר לאחר מכן נורו 12 התלמידים והמורה בתיכון קולומביין. מור עלה פה על נושא מאוד בוער בחברה האמריקאית אבל צרוף המקרים הזה דרש ממנו מחקר מעמיק בנושא. ככל שחקר את נושא הירי בתיכון קולומביין, כך גילה מור עוד ועוד צירופי מקרים מעניינים: אחד הרוצחים, אריק האריס, גר בילדותו בבסיס של חיל האוויר שבאופן מאוד מפתיע נמצא ליד אזור ילדותו של מור. במקרה אחר, ההורים של אחד האחראים לפיגוע בשנת 1995 באוקלהומה, למדו בתיכון ליד התיכון שמור למד בו. מור התחיל להסתקרן, ורצה לחקור את התרבות שעליה התחנך, אותה תרבות שהצמיחה רוצחים מזויעים כל כך.

`יכולתי לעשות את הסרט הזה גם לפני 10 שנים, בגלל שבשורה התחתונה הסרט הוא לא על הרצח הספציפי בתיכון קולומביין או על כלי נשק`, מספר מור. `אמריקה היא אותה אמריקה, הכל בעצם מבוסס על תרבות ההפחדה שמובילה אותנו להתנהג באלימות` מסכם מור.

על הבמאי ותסריטאי מייקל מור
מייקל מור נולד ב – 1954 בפלינט, מישיגן, שם גם גדל. הוא יוצר רב תחומי: במאי קולנוע, שחקן, כותב וסטנאפיסט. עבודותיו, רובן ככולן, עוסקות בנושאים חברתיים ובביקורת נוקבת על הנעשה בארה`ב. גדולתו היא היכולת לעסוק בכל הנושאים האלו באופן הומוריסטי, מבלי לפגוע בחשיבותם או בהעברת המסר.

את דרכו החל כשהיה בן 18, עת רץ לראשות הועד המנהל של בית הספר, זכה, וכך הפך לבחור הצעיר ביותר שנבחר במדינה למשרה ציבורית. בגיל 22 הוא ייסד וערך את `קול הפלינט`, אחד מהעיתונים האלטרנטיביים המוערכים ביותר במדינה.

בשנת 1989 מביים מור את סרטו הראשון, סרט דוקומנטרי בשם `רוג`ר ואני` שנוגע בבעיות חברתיות-כלכליות בארה`ב באופן מצחיק עד דמעות, ומקומם כמו שרק המציאות יכולה להיות. רוג`ר סמית הוא מנהל בחברת ג`נרל מוטורס שהחליטה לסגור את המפעלים שלה בפלינט, מישיגן, העיירה בה גדל מור, שבשנות ה-80 הוכרזה כ`העיר הכי איומה למגורים בארה`ב`. מור מנסה לפגוש את רוג`ר בכל דרך אפשרית אך ללא הצלחה; במקביל הוא נפגש עם תושבי העיירה, שרובם שקועים בייאוש, ומור מצטייר בעיניהם כגיבור החמוש בכובע בייסבול ומיקרופון. הסרט זכה בתשבוחות רבות, בכמעט כל פרס אפשרי לסרט דוקומנטרי, ובנוסף הוא הופיע ברשימת 10 הסרטים הטובים ביותר לשנת 1989 אצל למעלה מ-100 מבקרים שונים. בעזרת הרווחים מהסרט - שהיה הסרט הדוקומנטרי הרווחי ביותר עד אז - הוא הקים את המרכז למדיה אלטרנטיבית, מרכז שנתן מענקים של למעלה מחצי מיליון דולר ליוצרים עצמאיים ואגודות לפעילות חברתית.

באמצע שנות ה-90 מור עבד כמפיק, במאי, תסריטאי ומגיש, בתוכנית זוכת פרס האמי `TV Nation`. מור גם כתב וביים את הקומדיה `Canadian Bacon` (1995) שזכתה בפרס מיוחד בפסטיבל קאן באותה שנה.

הסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים השני של מור, `The Big One` (1997), שחושף את תאוות הבצע ואי הצדק שנעשה ע`י קונצרנים גדולים ופוליטיקאים קשוחים ברחבי ארה`ב, אילץ את חברת Nike להפסיק את ניצול הילדים באינדונזיה ככוח עבודה.

בשנים 1999-2000 הפיק מור את הסדרה עטורת הפרסים `האמת העירומה`, שהבליטה את חוסר המעצורים שלו ומלחמתו ברשויות. ה- LA Times הגדיר את הסדרה `הסאטירה הפוליטית הטלוויזיונית החכמה והמצחיקה ביותר`.

מור גם ביים קליפים ל- R.E.M. וללהקת Rage Against the Machine וכמו כן השתתף בתוכניות האירוח המפורסמות של דיוויד לטרמן וקונן אובריאן.

כסופר, מור כתב כמה רבי מכר, שהידוע ביניהם: `Downsize This!`, היה למשך חודש הספר הנמכר ביותר ברשימת רבי המכר של ה- The New York Times. לאחרונה יצא ספר חדש פרי עטו: Stupid White Men, העוסק בבביקורת פוליטית והומוריסטית על הבוחר האמריקני ועל החבורה שגנבה - כך הוא מכנה זאת - את השלטון בארה`ב. גם ספר זה כבר ניצב ברשימת רבי המכר בארה`ב, קנדה ואנגליה.

כשחקן, ניתן היה לראות את מור בסרטים `החיים בשידור חי` - סאטירה על תוכניות ה`ריאליטי TV`, וב`Lucky Numbers`, קומדיה של נורה אפרון עם ג`ון טרבולטה וליסה קודרו. כסטנדאפיסט, סיים לאחרונה חודש של הופעות בפני אולמות מפוצצים באנגליה, במסגרת קידום יציאות ספרו וסרטו החדשים שם.

על המפיקים ג`ים קזרנסקי וקתלין גלין
ג`ים הוא חברו ושותפו של מייקל מור מזה 10 שנים, החל מההפקה של הסדרה זוכת פרס האמי `TV Nation`, דרך הסדרה `האמת העירומה` ועד הסרט `The Big One` (1997). לפני תחילת עבודתו עם מור, ג`ים ביסס את מעמדו בעולם הקולנוע הניו-יורקי במספר הפקות, ביניהן: `סיד וננסי` (1986) - סיפור חייו ומותו ממנת יתר של באסיסט להקת ה`סקס פיסטולז`, סיד וישס; `Without You I`m Nothing` (1992) – תיעוד הופעתה של הסטנדאפיסטית היהודייה סנדרה ברנהרד; `Julien Donkey-Boy` (1999), של הבמאי הרמוני קורין, שמציג בסרט את הקסם החבוי בבנאליות של מעמד ה`זבל הלבן` בארה`ב, ומציג נקודת מבט אירופאית על נפילת האימפריה האמריקאית. בנוסף, ג`ים עבד כמפיק בחברת `Ridley Scott & Associates`, והיה אחראי על הפקת פרסומות לטלוויזיה, שבוימו ע`י גדולי הבמאים: מרטין סקורסזה, אוליבר סטון, ספייק לי, וודי אלן ועוד.

קתלין גלין, מפיקה זוכת פרס האמי וגם אישתו של מור, עבדה איתו על כל אחד מארבעת סרטיו ושתי תוכניות הטלוויזיה שלו, החל מסרטו `רוג`ר ואני` (1989). היא גם מכהנת כיו`ר של חברת הסרטים `Dog Eat Dog`.


חזרה למעלה

`אנחנו צריכים נואשות עוד אנשים כמו מייקל מור... `

NORTHWEST HERALD

`הסרט האמיץ ביותר שיצא השנה לאקרנים`
ARIZONA DAILY STAR


`זהו סרט מעורר שיגרום לפרובוקציות וכעס משני המחנות הפוליטיים, ומעל הכל, למרות הנושא, הוא גם מאוד מצחיק...`
CHICAGO TRIBUNE

`כל דבר שיגרום לנו לחשוב למה אנחנו כמו שאנחנו כמו שהסרט הזה גורם, הוא מבחינתי שינוי מאוד מרענן`
LOS ANGELES TIMES

`הסרט מציג לנו מבט מצחיק ומצד שני מאוד רציני ומפחיד, על האובססיה האמריקאית לנשק, שאמורה לזעזע את הצופה ובהחלט מצליחה לעשות את זה!!!`

ROLLING STONE

`אני מאוד מקווה שהסרט יזכה להביא הרבה צופים ושיעורר הרבה דיונים שיהיו מלווים בזעם והמון מחשבה`
NEW YORK TIMES

`סרט ישיר, ענייני ומבריק, על נושא כלי נשק והאלימות בחברה האמריקאית`

HOLLYWOOD REPORTER




חזרה למעלה