אחות זרה   
  
2000  ישראל   



תקציר

שחקנים

דברי הבמאי

ביקורות








נעמי(50) היא `אישה שיש לה הכל`-בעל נאה, ילדים נחמדים, בית, אבל היא הולכת וקורסת תחת שיגרת חייה המלחיצה.

רגע לפני השבירה היא מסכימה להכניס לביתה את ניגיסט, עובדת זרה מאתיופיה, השוהה בארץ באופן בלתי חוקי. המפגש בין השתיים מפנה את זרם חייה לאפיק חדש ומערב אותה בהרפתקה שמשנה את תפיסתה של נעמי לגבי חייה.


חזרה למעלה





שחקנים


תמר ירושלמי – נעמי, השחקנית תמר ירושלמי בוגרת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב ונשואה לאמן הגיטרה יוסי ירושלמי.
שיחקה בדרמות `תרנגול כפרות`, `חברות` ובמקביל מופיעה בתיאטרון ובערבי שירה.

אסכלה מרכוס – ניגיסט, נולדה באדיס אבבה, בתו השנייה מבין 12 ילדים של סופר ועיתונאי ידוע באתיופיה. עלתה לארץ לפני 10 שנים. אם לשלושה ילדים. אסכלה מכירה מקרוב את עולמם של העובדים הזרים משום שאולצה לעבוד לפרנסתה בעבודות ניקיון שונות. כיום היא עובדת כאחראית משמרת במלון `מעלה החמישה` ומשתתפת כשחקנית בדרמות קצרות עבור תוכנית הטלוויזיה באמהרית `דרך העיניים שלנו` בהפקת דן וולמן.

סלבה גנלין – מלחין, ג`אזיסט בעל שם עולמי, אשר כתב מוסיקה להצגות תיאטרון ולסרטי קולנוע רבים בברית המועצות, כתב גם את המוסיקה לסרטו הקודם של וולמן `המרחק`.
את השיר `Hard Long Struggle` כתב ומבצע עילם וולמן, בנו של הבמאי. השיר הוקלט לפני שנתיים בג`אמייקה.



חזרה למעלה





דברי הבמאי


דן וולמן – הקשר האתיופי

בגיל 9 חודשים נסעו דן וולמן ואמו לאתיופיה כדי להצטרף אל האב אשר שרת כרופא בצבא הבריטי, תחת פיקודו של אורד וינגייט. אביו של וולמן היה בין היתר רופאו הפרטי של היילי סילאיסי .
וולמן שהה באתיופיה עד גיל 4 ושב לישראל כשהוא דובר אמהרית רהוטה. הקשר שלו עם אתיופיה התחדש בשנית לאחר שהחלה העלייה של יהודי אתיופיה לארץ. מזה מספר שנים מפיק וולמן יחד עם שותפו פאסיל לגאסה, תוכנית טלוויזיה שבועית באמהרית לעולי אתיופיה.

דן וולמן על תהליך היצירה.

`יש לי בעייה! אני קצר רואי ודל אמצעים. זו כנראה הסיבה שאני כותב על החומרים שסביבי, חומרים הקרובים אלי, חומרים זמינים, חומרים ש`אינם עולים לי`.
ההסתכלות בסביבה הטבעית שבה אני חי והשימוש בחומרים האלה, מכתיבים לי את כל דרך ההפקה שלי.

כחודש לפני תחילת הצילומים של `אחות זרה`, נסעתי לביתה של השחקנית תמי ירושלמי, לשוחח איתה על הדמות שהיא אמורה לגלם בסרט. במהלך השיחה הסתובבתי בביתה ופלטתי `…כזה בדיוק, בית, אני מחפש לסרט`. תמי שעבדה איתי בסרטים קודמים (`תרנגול כפרות` ו`חברות`) וידעה במה זה כרוך, אמרה `אתה רוצה לצלם כאן? תן לי לשאול את יוסי, אולי זה יהיה בסדר`. `לא עזר לי כשאמרתי לה (בקול רפה במיוחד), שאני לא רוצה לאבד אותה ואת יוסי כחברים, הם הסכימו, ואת רוב הסרט צילמנו בביתם. יוסי, שהוא בשלן מופלא, הפתיע את הצוות , מדי פעם, בארוחות יוצאות מן הכלל, דבר שבהחלט לא פגע בתקציב ההפקה.

לפני תחילת הצילומים אני הולך אל בתי השחקנים שבחרתי, בודק את הגרדרובה שלהם ומסכם אתם על הבגדים שילבשו במהלך הסרט. אני מעדיף שיבואו בבגדים הנוחים להם. הנשים בסרט מתאפרות בעצמן ובאיפור הפרטי שלהן, (רק במקרים מיוחדים, כמו בסצנה שבה הפועל הזר אנדרגה נפצע על ידי המעביד שלו, הבאתי מאפרת מקצועית לסט).
השחקנים שאני בוחר אינם חייבים להיות מפורסמים. אני מחפש שחקנים טובים ואמינים. חשוב לי שהצופה יוכל להאמין שהסיפור הזה באמת יכול לקרות לו.



אחת הדרכים שלי להתמודד עם תנאי ההפקה, היא העבודה עם צוות. את `אחות זרה` צלמתי עם ארבעה אנשי צוות בלבד: צלם, עוזר צלם, מקליט ותאורן.
לפעמים אני מביא לסט אדם נוסף (כלבויניק) המשמש `בום מן`, עוזר לתאורן, או עוזר במאי – לפי הצורך.
אני אוהב לעבוד עם הצלם איתמר הדר שצילם את `אחות זרה` (הוא צילם גם את הדרמה `סקס שקרים וארוחת ערב`).
התאורה בסרט מינימאלית. לצילום כזה יש `מחיר`. אין לסרט את ה`גליץ` ההוליוודי ואני מניח שזו לא בדיוק הדרך לצלם סרטים כמו `בארי לינדון` או `בתו של רייאן`, אבל מבחינתי יש לצילום ול`לוק` הזה, גם את הצד החיובי שלו….אנשים שראו את `אחות זרה` אומרים לי: `זה כל-כך אמין! זה נראה ונשמע כמו סרט דוקומנטרי...`

`אחות זרה` מתחיל בתיאור של בוקר שיגרתי בחייה של אשה ישראלית. היא קמה בחמש בבוקר, עושה כביסה, מנקה, מוציאה את הזבל, יוצאת למכולת, מעירה את הילדים, מורידה מהחבל חולצת התעמלות לילד, מכינה ארוחת בוקר למשפחה, מכינה סנדביצ`ים, מסיעה את הילד לבית ספר ויוצאת לעבודה בבנק. לכאורה בוקר רגיל, אבל יש משהו בדרך שבו הסרט מתמקד בפרטים הקטנים ובסמיכות שבו הוא מציג אותם, הגורמים לצופה להבין שהאישה הזאת נואשת, ושהיא על סף שבירה.

את כל קטע הפתיחה הזה של התסריט, גנבתי ממה שקורה אצלנו בבית, כל בוקר.
הסרט בוחן את המצב של האישה הזאת ואת הרגשת הזרות שלה, מול חוסר הרגישות של בעלה (כן, זה אני) ושל שאר בני המשפחה.
`כל אחד חי בבועה שלו….` היא אומרת.

חוסר הרגישות וההתעלמות מ`האחר` עומדים גם במרכז נושא נוסף המועלה בסרט הפועלים הזרים החיים בתוכנו.
הם חלק מהיום יום שלנו. הם בכל מקום…. ובעצם הם לא כאן.
רומנים, פיליפינים, טורקים, אפריקאים… אתה רואה אותם חולפים על פניך, מפחדים להישיר מבט. קיימים, לא קיימים, חיים בפחד בצל הניצול והגירוש. הסרט הוא גם מסע היכרות קטן עם כמה מהם אל עולמם.`


דן וולמן – במאי, את סרטו העלילתי הראשון, `התמהוני`, ביים בגיל 25, הסרט התקבל לתחרות הרישמית של פסטיבל קאן (1970)
שנתיים לאחר מכן ביים את הסרט `פלוך` שאת התסריט שלו כתב יחד עם המחזאי והבמאי חנוך לוין. הסרט התקבל לתחרות הרישמית של פסטיבל וונציה. (1972).
בהמשך ביים את `מיכאל שלי` עפ`י ספרו הידוע של עמוס עוז ואף זכה בפרס `כינור דוד` כסרט השנה ובמאי השנה (1975). בשנת 1980 ביים את הסרט `מחבואים` שזכה בפרס `ורד הכסף` וכמו כן את `חייל הלילה`, `רומן זעיר` ו`המרחק` שזכה בפרס `וולגין` בירושלים ל`סרט הטוב ביותר` (1994). בטלוויזיה ביים את הדרמות: `גימפל תם`, `סיפורה של באשה` ו`סקס שקרים וארוחת ערב`.



חזרה למעלה





ביקורות מחו"ל