כריסטיאן בייל -פטריק בייטמן
שחקן צעיר ומבוקש שעובד כרגע על הסרט SHAFT בבימוי ג`ון סינגלטון. שיחק בסרטים: `וולווט גולדמיין` של טוד היינז, `מטרולנד` לצד אמילי ווטסון, ALL THE LITTLE ANIMALS לצד ג`ון הארט, `חלום ליל קיץ` לצד קווין קליין, מישל פייפר וקליסטה פלוקהארט. את הקריירה שלו החל בסרטים `אימפריית השמש` של שפילברג, `הנרי החמישי` של קנת בראנה, `נשים קטנות`, `דיוקנה של גברת` ועוד.

וילם דפו -דונלד קימבל
שחקן ייחודי ומנוסה ששיחק בין השאר בסרטים: `פגיעה` של פול שריידר, `אקזיסטנס` של קרוננברג, `לולו על הגשר` של פול אוסטר. ידוע מאוד על תפקידיו ב: `הפצוע האנגלי`, `הפיתוי האחרון של ישו`, `לב פראי`, `מיסיסיפי בוערת`, `סכנה ברורה ומיידית`, `נולד ברביעי ביולי`. כמו כן היה מועמד לפרס האוסקר על תפקידו בסרט `פלאטון`.

קלואי סביני -ג`ין
התפרסמה בעיקר בזכות תפקידה המדהים כחברתו של גיבור/ת הסרט `בנים אינם בוכים` עליו זכתה במועמדויות לפרס האוסקר ולגלובוס הזהב.


חזרה למעלה

הבמאית מרי הארון:
`הסרט הוא יותר משל מאשר דרמה ריאליסטית, כי במישור המציאותי, בייטמן מעולם לא יכול היה לצאת חופשי מהמעשים שלו. אך זוהי בדיוק הנקודה של הרומן, והסרט: אף אחד לא חושד שבייטמן הוא מפלצת מאחר והחיצוניות שלו מתאימה בצורה מושלמת לנוף החברתי שבו הוא חי. `אמריקן פסיכו` הוא לא סרט מסר - אנחנו לא מטיפים - אבל הוא כן אומר משהו על החברה שלנו`.

כריסטיאן בייל מגלם את בייטמן ומעביר חוסר אונים ומופרעות כה גדולה שמזכירה את פיטר לור הקומפולסיבי ב`M` של פריץ לאנג, את הסיגנון והקסם האישי של ג`וזף קוטון ב`צל של ספק` של היצ`קוק, ואת מלקולם מקדואל הלא-מוסרי ב`התפוז המכני` של קובריק.

המפתח לגישה של הארון לאלימות בסרט היתה איפוק. כמות הסצינות האלימות ב`אמריקן פסיכו` לא עולה על זו של סרט אקשן הוליוודי טיפוסי. הרושם שנוצר הוא בזכות השימוש המתוחכם של הארון במטאפורות ויזואליות ובשימוש בהנגדה. הארון: `לעיתים אנו עוברים מסצינה משעשעת מאוד לסצינה מרעידה. רציתי שהאלימות תהיה מטרידה וקשה, אולי חוץ מהרצח של פול אלן, שהוא יותר כמו קומדיה שחורה. זה מצחיק כי זה כאילו שבייטמן הורג את עצמו, ואת כל זה הוא עושה בזהירות רבה לא ללכלך את חפציו. שאר הרציחות, נועדו באופן מכוון להיות מכאיבות, טרור אמיתי. היה לי חשוב שהקורבנות של בייטמן לא יהיו אנונימים. אנחנו זוכים להכיר אותם כדי שנוכל להרגיש משהו כלפיהם - במיוחד כלפי כריסטי, נערת הליווי`.
`כשמסתכלים היום, רואים שהאוירה אצל אנשי הוול סטריט רק נעשתה קיצונית יותר, הכסף, הצריכה והמותג נשארו הדבר החשוב ביותר, רק שהיום פחות מתביישים בזה. לאנשים פחות ופחות איכפת מאלה שאין להם`.
`הסרט מתקדם ממציאות לעבר סוריאליזם. בחלק השלישי של הסרט, כשבייטמן מאבד את הקשר עם המציאות, גם אנחנו כבר לא כל כך בטוחים מה באמת קרה ומה היה רק בדמיונו`.

עיצוב התקופה:
`היה לי חשוב שלסרט יהיה `לוק` מאוד מסוגנן. המטרה היתה ליצור מחדש את אוירת שנות השמונים, אבל לא מדוייק מידי ולא קריקטוריסטי. מאחר והתקופה הזו קרובה מאוד אלינו ולאנשים קשה עדיין להפריד, יצרנו משהו שהוא בין שנות השמונים להיום. שילבנו יצירות אמנות שהיו פופולריות בתקופה: סינדי שרמן, רוס בלקנר, ג`ף קונץ, רוברט לונגו וריצ`ארד פרינס, היצירות שלהם אפילו מזכירות משהו מ`אמריקן פסיכו` - הרבה מהן עסקו בעיצוב מסוגנן של חללים ששם דגש על עיצוב פנים והרבה ערך למותגים שנקנים בכסף רב. גם המוסיקה אותה בייטמן מעריץ היא מוסיקת התקופה: פיל קולינס, ג`נסיס, יוהי לואיס - מוסיקת פופ - מוסיקה שאמרה - `תהיה עשיר, תהיה שמח, עשה חיים`. בייטמן מוצא בזה עומק, שיקוף של האני הפנימי שלו, אבל זו גם המוסיקה שמלווה את הרציחות שלו. עבורינו, ככל שהמוסיקה היתה שמחה ומצחיקה יותר, כך היא היתה אפקטיבית יותר. שאר הפסקול שייך לג`ון קייל: הוא הביא סאונד מלנכולי ומוסיקת נשמה כדי להשלים את הסאונדטראק הפופי.
הדמויות הולבשו במיטב האופנה של 1987 : דגמים `גדולים מהחיים` - כתפיים רחבות ומרופדות, משקפיים גדולים, תכשיטים גדולים ובגדים עם כמויות גדולות של בד. בגדים עם הרבה ווליום.
חשיבות גדולה היתה גם ליצירת מראה דומה מאוד של כל הגברים, כולם דומים ולכן הם מתבלבלים בזהות אחד של השני. הושפענו ממעצבים כמו: ויויאן ווסטווד, גוטייה, ורסצ`ה, בטסי ג`ונסון ומצד שני, איסי מיאקי, יוהי יממוטו וקנזו. עבדנו קרוב עם נינו קרוטי, אחד המעצבים הבולטים לגברים כמו בייטמן, לוק של אלגנטיות ועושר, ששיחזר את דגמי שנות השמונים שלו עבורינו`.

`מבחינת הלוק של הסרט, ראיתי בראש כל הזמן סרטים של קובריק והיצ`קוק, שיצרו עולמות שנראו מבריקים ונקיים בדיוק באותה מידה שהסיפורים שלהם היו אפלים. אני אוהבת את הצורה בה סרטיו של היצ`קוק נראים מרושעים ע`י השימוש באור מבריק ומשטחים מוארים ואת השימוש של קובריק בפוקוס עמוק, מעניק לסרטים שלו לוק חד ולא מתפשר. חשבתי גם שפולנסקי ב`הדייר` ו`תינוקה של רוזמרי`, יוצר את החדרים בסרטיו רשעים בדיוק כמו הדמויות`.

על הבמאית מרי הארון
במאית קנדית במקור. סרטה הראשון `מי ירה באנדי וורהול` משנת 1996 זכה לאהדה ביקורתית רבה וכן בפרס מיוחד בסאנדנס ובקאן ובפרסים נוספים.
היא החלה את דרכה ביצירת סרטים דוקומנטרים לטלויזיה הבריטית, כמו גם סרטים קצרים וסדרות. לפני שהחלה לביים היתה עיתונאית רוק והיתה בין מקימי ה`PUNK` מגזין. היא ראיינה וכתבה רבות על יוצרים כמו `אקדחי הסקס`, `וולווט אנדרגראונד`, אנדי וורהול. היתה מבקרת המוסיקה של `הגרדיאן` ומבקרת תיאטרון של ה`אובסרבר`.

המפיק אדוארד פרסמן
הפיק יותר מ50- סרטים בינהם: `וול סטריט` ו`שיחות לילה` של אוליבר סטון, `שביל הזעם` של טרנס מאליק, `אורח בחורף`, TWO GIRLS AND A GUY, THE BLACKOUT ועוד.

הצלם אנדרי סקולה
צילם בין השאר את: `ספרות זולה`, `כלבי אשמורת` ו`ארבעה חדרים` של טרנטינו, `אוליאנה` של דייויד מאמט ו`אהבה בשלושה`.


חזרה למעלה

`סירטה השני של מרי הארון הוא עיבוד מרתק לסיפרו של ברט איסטון אליס`.
VARIETY

`סירטה של מרי הארון הוא מוצר מהנה יותר אפילו מהמקור עצמו`.
THE OBSERVER

`סרט שאסור להחמיץ!… יפיפה, קר, הומור שחור… לראות ולהעריך`
TIME

`אמיץ, נועז, חצוף, חסר בושה, סאטירי… מסוגנן`
NEWSWEEK

`עשוי נפלא! כריסטיאן בייל בהופעה אמיצה מצויינת`
ROGERT EBET, CHICAGO SUN TIMES

`מדהים! חכם ומלא תעוזה!`
`הופעה מבריקה של כריסטיאן בייל כרוצח אובססיבי לסטטוס, ממקמת את `אמריקן פסיכו` בדרגה אחת מעל כולם`
`מצחיק, חריף, עוקצני, ומרתק`
ENTERTAINMENT WEEKLY

`מהפנט!.. עוקצנות של זיפים מחודדים. פרברסיות מרתקת`
`מחריד ומוטרף`
`גופות חמות, עיניים קרות, הופעה מושלמת של כריסטיאן בייל`.
ROLLING STONE

`סרט מדהים`
ASSOCIATED PRESS


`הופעת-כוכב של כריסטיאן בייל`
NEW YORK POST

`עבודה פראית ועזה`
THE NEW YORKER

`חכם ומפחיד`
THE VILLAGE VOICE

`ההופעה המסוגננת של בייל היא הופעה לדוגמא`
TIME OUT

`עיבוד שהוא עבודה לדוגמא`
`סארקסטיות משעשעת בסאטירה חסרת בושה. נגיסה חתרנית מקורית!`
`סנסציוני, ציני, לגלגני`.
`הופעתו של כריסטיאן בייל היא ניצחון גדול: עשויה בזהירות, מאוד גופנית, הוא מדושן עונג מחד ובפאניקה גמורה מאידך`
FILM COMMENT


חזרה למעלה