חזרה למעלה

המפיק מרקו מולר על הסרט:

`זוהי דרמה עם ערך היסטורי וגם סיפור אהבה, אך בעיקר זוהי דרכה של סמירה להגיד את דעתה על מצב האשה בחלק זה של העולם. זהו סרט אישי מאוד אך גם שאפתני מאוד.

הסרט צולם בחלק מנותק מאוד בכורדיסטן בתנאים קשים מאוד. לסמירה לא היה רשיון מטעם השלטונות לצלם את הסרט כה קרוב לגבול אירן-עירק, ותמיד היה חשש שההפקה תיפסק באמצע. איזור הלוקיישן עצמו היה קשה ביותר. אתה לא רואה נפש חיה לאורך קילומטרים. אתה חייב להגיע בהליקופטר. אי אפשר לתאר אירופאים או אמריקאים במצב כזה. שכירת הליקופטר באירן היא דבר נדיר מאוד המושך מיד תשומת לב.

בהכנות לסרט, סמירה סיירה ברחבי אירן עם אביה הבמאי. הם דנו במיגוון סיפורים אפשריים ולבסוף יצרו את הסיפור הסופי. עבור סמירה זה היה אתגר גדול לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים, כולם דוברי כורדית. את רובם היא פגשה בלוקיישן בפעם הראשונה והיו לכך יתרונות וחסרונות: מצד אחד זה היה קל יותר, כי הכפריים הם אנשים פשוטים וצנועים מאוד, אך מצד שני הם לא ידעו דבר על עשיית סרטים. היא עבדה איתם נפלא: כשרצתה שייכנסו למים הקפואים, נכנסה אליהם קודם בעצמה, רצתה להרגיש את הקור… הם יכלו לראות כמה היא אוהבת אותם.

הסרט נערך באירן, מאחורי גב הממשלה. אירן היא מדינה, בה אם אתה רוצה, אתה עדיין יכול למצוא לעשות דברים לא-אורתודוכסים, למצוא מירווח בין החוקי ללא לגמרי חוקי. לקחנו על עצמינו את ההברחה של הסרט אל מחוץ לאירן. הסרט לא עבר דרך הצנזורה האירנית. רצינו את החופש לקבוע את העריכה הסופית. אנחנו עדיין מאמינים שהסרט יאושר להקרנות באירן תוך שנה-שנתיים`.





ראיון עם סמירה מחמלבאף



- במה עוסק הסרט שלך?

זהו סיפור על מורים שיוצאים לחפש להם תלמידים אחרי הפצצה בכורדיסטאן האיראנית. רציתי להראות את הסבל של האנשים שם שמקורו בעוני, בבערות ובמלחמה. להראות איך דור המורים באיראן לכוד בין העבר של המלחמות לבין התקווה לעתיד.



- כיצד קיבלה איראן את העובדה שלמרות שאת צעירה כל-כך (בת 20 בסך הכל), כבר ביימת את סרט הקולנוע השני שלך?

לגבי אנשים בני גיל מסוים, זה היה מוזר. מבחינתם, צעיר בן 20 פשוט לא מסוגל לביים סרט. אבל אני שברתי את הקלישאה והוכחתי להם שגם בגילי, באיראן, כשרוצים לעשות סרט - הכל אפשרי. כמובן, בארצי עדיין קיימת צנזורה אבל הדמוקרטיה כבר נראית באופק. הצעירים רוצים חופש רב יותר. ולא מדובר רק בבני גילי.



- האם את כבר עוסקת בסרט חדש?

אני חשה שאני עדיין לא מוכנה. עליי להמתין ולחוות דברים שינסכו בי את הרצון לעשות סרט חדש. הקולנוע הוא האופן שבו אני מבטאת את עצמי ולא אוכל להתחיל בסרט חדש לפני שאמצא סיפורים חדשים וחוויות חדשות.



- כיצד מתנהלים חיי היום-יום שלך בטהרן?

אני משתדלת לחיות כמו נערה איראנית בת 20. אני כמו כל האחרות. העובדה שאני בימאית-סרטים המוכרת בחו`ל לא מקנה לי זכויות-יתר. ואני כל הזמן מחפשת נושאים לסרטיי הבאים. אני צופה באנשים ובחייהם. אני מניחה לדמויות שלי לצמוח מעצמן. כמו בשעה שאני מביימת סרט: אני משתדלת להניח לתסריט לנשום ולא להיצמד למלה הכתובה. הסיפור שאני מביימת חייב לדלות אלמנטים מן המציאות. משום כך, למשל, תקציר הסרט שלי משתנה לחלוטין לאחר סיום הצילומים. כמו-כן, מאחר שאני מתעבת את המגבלות שמוטלות לפעמים בארצי, אני לא מהססת לצאת בערב מהבית, גם כשזה אסור. אם המשטרה תתפוס אותי – מילא. אני מחפשת רק את החיים. אני רוצה רק לראות איך האנשים חיים.



- האם חשבת פעם להיות שחקנית בעצמך?

העולם משתנה, ואני משתנה. לפי-שעה אני מעדיפה להיות יוצרת הסרט ולא

שחקנית. אבל לעולם אין לדעת מה צופן העתיד. למשל, אבי (הבימאי מוחסין מחמלבאף) הציע לי לשחק בסרטו אבל אני סרבתי מפני שהזמינו אותי לביים את `הלוח`.



- מה היה חלקו של אביך הבמאי בסרט?

האנרגיה שאבי נתן לסרט היא בלתי ניתנת לתיאור. הוא כתב איתי את התסריט וערך את הסרט וגם אמי תרמה מכשרונה. אבל כשאתה מביים סרט, הנשמה שלו תלוייה כולה בך`.





(`LE FILM FRANCAIS`, 17 במאי 2000)




חזרה למעלה

מתוך ביקורת `LE MONDE`, 15 במאי 2000





`הלוח`, סרטה השני והמפתיע של סמירה מחמלבאף, בתו בת ה20- של הבימאי האיראני הדגול מוחסין מחמלבאף, הוא שירה נוקבת, אכזרית וחדה המתרחשת בגבול איראן-עיראק במהלך המלחמה. הסרט מצביע על תפיסה מופלאה של פרטים וקומפוזיציה – ועל אומץ-לב יוצא-דופן.

למרבה שמחתנו, קורה לעתים שאנו פוגשים בסרט שמפתה או מרתק (ולפעמים שניהם) אותנו. אבל רק לעתים נדירות אנו מופתעים באמת. כשרואים את סרטה השני של סמירה מחמלבאף, נדהמים. ולא פעם אחת, ברגע זה או אחר אלא לכל אורכו, מתחילתו ועד סופו של הסרט הזה, שאין שני לו והמפתיע לחלוטין בנימתו, במבנהו הדרמטי ובסוגיות שמועלות בו. תדהמה כפולה ומכופלת ממתינה למי שציפה לסרט ברוח הקולנוע האיראני בן זמננו נוסח סרטיהם של קיארוסטאמי, מחמלבאף האב, חאלילי (JALILI) ואפילו סרטה הראשון של סמירה מחמלבאף עצמה, `התפוח`, שהוצג בפסטיבל קאן ב1998-. `הלוח` אינו דומה כלל לאף אחד מאלה שהוזכרו לעיל.

הסרט בוחר בדרך עקלקלה ומסוכנת, דומה מאוד לזו שאנו רואים בתמונות המוזרות הפותחות את הסרט: כתריסר לוחות שחורים, כמו אלה שאנו מוצאים בכיתות בית-ספר, מטפסים בשביל הררי תלול. אלה שנושאים אותם על גבם – ובהתחלה איננו רואים אותם – הם מורים, ההולכים מכפר אל כפר ומחפשים להם תלמידים. לפתע מופיע ממעל מסוק והם נאלצים להסתתר בין ההרים השוממים שבגבול איראן-עיראק, בעיצומה של המלחמה.

במהרה נפוצים המורים לדרכיהם השונות ונותרים רק שניים. האחד פוגש בחבורת ילדים עוינים, עמוסי תיבות כבדות של סחורות מוברחות, והוא מצטרף אליהם למורת-רוחם ומנסה ללמדם חשבון בעוד הם ממשיכים בפעילותם המסוכנת. חברו פוגש תחילה בזקן המבקש ממנו שיקרא באוזניו מכתב שהגיע מבנו, שנשבה בעיראק ויושב שם בכלא. המורה אינו מצליח לקרוא את המכתב וממציא בשורות טובות עבור הזקן האומלל.

התמונה המוזרה הזו, המוגשת בפשטות מוחלטת, מופלאה מאין כמותה - בנימים הנסתרים השזורים בה כמו גם באיכותה הדרמטית. היא גם מאירה את הסרט בשלמותו: `הלוח` עוסק בסוגיות-מפתח `מקומיות` הנוגעות למצבם האתני, הלשוני, הפוליטי והתרבותי המורכב של המיעוטים החיים באזור. העלאתן כך הצריכה אומץ-לב יוצא-דופן.

המורה השני פוגש בסופו של דבר בחבורה של זקנים נודדים. הכורדים העיראקים האלה עברו בטעות את הגבול ומחפשים את הכפר שלהם. הם רוצים למות בבית. ויש גם ילד קטן ואמו היפה – שהמורה מחליט לשאת לאשה – ומעט מאוד אגוזים למאכל, והפגזת-פתאום.

כל אלה מתרחשים בתוך מתח אדיר ובתנאים של מנוסה מבוהלת. רצף האירועים הקצרים והאלימים המרכיבים את הסרט, והברוטאליות והחדות שבמעבר ממצב אחד למשנהו יוצרים פלמנקו של תמונות פראיות המספרות על תלאותיה של הגלות המוחלטת שבצד המלחמה, על אהבה בלתי-אפשרית ועל כפרים נשכחים, אבודים בערפל. בעין מופלאה לפרטים אמיתיים ומרומזים, לקומפוזיציה ולעריכה, ולפעמים באירוניה נשכנית, סמירה מחמלבאף יצרה סרט רועם הטורד את השלווה ובו שפע של דימויים המותחים ביקורת על הרשויות והנוגעים לשייכותו של אדם למקום, לחברה או לאידיאל. עוצמתו של הסרט הזה חורגת מכל הסבריו האפשריים: שם, במקום שבו טובחים בילדים; שם, בעמקי מבט אין-חקר של אשה יפה בשביל הררי תלול`.





`סרטה השני של הבמאית בת ה20- סמירה מחמלבף הוא התקדמות גדולה מסרטה הראשון `התפוח` ומהווה יצירה שלמה ומורכבת. הסרט הוא מבט חד וייחודי על חייהם של פליטים ואאוטסיידרים אחרים, המנסים לשרוד לאורך גבול אירן-עירק המסוכן… הבמאית הצעירה ביימה דרמה עם אלמנטים של מתח הנבנית לקראת הקליימקס המפחיד. היא משכילה ליצור דמויות בלתי נשכחות וכן כמה סצינות מיוחדות במינן, שמציגות בצורה אינטליגנטית ומלאת הומור את בעיית הבערות והצורך בידיעת קרוא וכתוב. התסריט, מאת סמירה ואביה הבמאי הידוע מוחסן מחמלבאף (שגם ערך את הסרט), מעביר בצורה אקפטיבית במיוחד את הצורך של אנשים לשרוד ולחיות. צילום הלוקיישנים המדהים של אברהים גהפורי הוא חלק בלתי נפרד מהסרט המאתגר אך המשתלם הזה`.

VARIETY



`סרטה החדש של מחמלבאף מלא בהומור עדין ולירי ובמגע יצירתי`.

THE HOLLYWOOD REPORTER



`סמירה מחמלבאף ממשיכה את סירטה המרשים הראשון `התפוח` בצעד גדול קדימה, בשאפתנות ובאיכות קולנועית. היא מציגה חוש ויזואלי חזק ועין חדה לביזאר, לאימאג`ים כמעט סוריאליסטים, לקומפוזיציה ולסאונד`.

SCREEN














חזרה למעלה