וינסנט קאסל על דמותו של מקס:
`הדמות של מקס נגעה ללבי בשל חיפושיה אחר האידיאל הנשי. לגביו, האידיאל הזה הוא אשה שהוא אינו יכול לכבוש. היופי והחושניות אינם חשובים לו, התשוקה לבד חשובה. זוהי התייחסות לא-בוגרת וגברית טיפוסית, שרק מעטים הגברים שמתגברים עליה. רבים יזהו את עצמם בסרט הזה…
כולנו רודפים כך אחר נשים מסיבות נעלמות, ואם לא יישבנו את חשבונותינו עם העבר ולא גילינו את סיבותינו למרדף הזה, נמשיך לרדוף…
ההתייחסות הזו אינה מוגבלת למערכות היחסים שלנו אלא מתבטאת בכל תחומי החיים. מקס ואליס הם טורפים שניזונים משני קורבנותיהם, ליסה ולוסיין. מקס אינו בחור קל-דעת, הוא פשוט חסר-אחריות.
שמחתי על שהייתה לי אפשרות להציג את מקס בשתי תקופות שונות בחייו. אני אוהב מעברים כאלה. אבל כשצפיתי בסרט, נדהמתי: לא זיהיתי את עצמי. ז`יל הבמאי עיגל לי את הפינות החדות ופתאום ראיתי את עצמי כאדם רך, בעל קול רך. הוא עידן את התוקפנות שלי, שבחיי היומיום בולטת הרבה יותר`.
בין סרטיו של וינסנט קאסל: `השנאה`, `דוברמן` ועוד.

מוניקה בלוצ`י על דמותה של ליסה
ליסה היא ציפור דרור! עליזה, נמרצת ותוססת. היא מצליחה לפתות גם את אליס הביישנית והסגורה שחיה במיגננה מתמדת. ליסה היא אשלייה. היא הפנטזיה של מקס, התגלמות האהבה האידיאלית שלו.
זו הדמות התמימה ביותר בסרט. בעינהם של מקס ואליס היא מסמלת את התשוקה, אבל התשוקה הזו היא גם כאב כיוון שהיא קורבן האהבה שלהם. הם משתעשעים בה ומתמרנים אותה. אט-אט, כמעט בלי להרגיש, אליס מפתחת עוצמות משלה.
כשקראתי את התסריט, גיליתי בו רגישויות ורגשות עמוקים שהזדהיתי איתם וזה מה שעורר בי את הרצון העז לגלם את ליסה.
`הדירה` היא טבילת האש הראשונה שלי בקולנוע הצרפתי. מאז ומתמיד חלמתי לעבוד בצרפת. לבמאים האיטלקיים לא חסר כשרון, אבל בקולנוע האיטלקי ניתנת עדיפות לתפקידי גברים`.
מוניקה בלוצ`י, ההבטחה החדשה של הקולנוע האיטלקי שיחקה בין השאר בסרטים: `דרקולה` של קופולה, `דוברמן` ועוד.

רומן בורינג`ה על דמותה של אליס
`כשקראתי את התסריט לראשונה, דבר אחד השפיע עליי מיד. היה זה המשפט הפותח: `האם ידעת שכל סיפור חוזר על עצמו לפחות פעמיים?`. המשפט הזה דיבר אליי, ריתק אותי, נגע בנימים חבויים בתוכי.
קודם לכן גילמתי רק דמויות `עגולות` ושלמות. כאן רותקתי מהכפילות של אליס, הצד המלאכי והצד השטני, אותה גמישות מופלאה בניווט בין הטוב והרע, אותו חיפוש אחר האושר שמתממש באמצעות אומללותם של אחרים. כל זה נוגע בדברים שבריריים מאוד…
אליס מתנודדת בלי הרף בין הניגודים שבתוכה והחסרונות שלה הם שמעניקים לה, בסופו של דבר, את האיכות האנושית.
בהתחלה היא תמימה לחלוטין ובתולית, קרובה מאוד לילדות. היא מוצאת מולה את ליסה, גיבורת הספרים שהיא קוראת – ועמה את המניפולציה, השקר והבגידה. האתגר היה להציג את הדמות הזו כאנושית למרות ההיבטים הלא-אנושיים הרבים שבה. אליס `מתפשטת` לאט לאט עד שהיא נשארת עירום וערייה ובעשותה כן, היא מתחילה להתבגר בכל המובנים.
אני אוהבת מאוד את ההתפתחות של הדמות הזו, כיצד היא משתנה ומאפשרת לעצמה להפוך לאדם אחר תודות לאהבה… אבל זה גם מטריד מאוד. כולנו מכירים פחות או יותר במגבלות שלנו, מה אנו מסוגלים לעשות ומה לא. אליס פורצת את גבולות כל מה שנחשב נבון, סביר וצפוי.
אין ספק, הדמות שלה הכניסה ספקות רבים בדברים שעד לסרט הזה הייתי בטוחה בהם לחלוטין`.
בין סרטיה של רומן ברינג`ה: `לילות פרועים`, `קולונל שאבר` ועוד.

ז`אן פיליפ אקופי על דמותו של לוסיין
`אם מקס, אליס וליסה מחפשים את עברם, לוסיין סבור שמצא את האהבה בדמותה של אליס. לראשונה בחייו הוא מתאהב ברצינות. אליס מיסתורית, המיסתורין הוא הרי לב-ליבם של סיפורי האהבה וכמובן, ככל שזה קשה יותר, זה מעניין ומושך יותר. לוסיין, המפתה המושבע, מניח לעצמו להתפתות לנערה הזרה, המתמסרת לו לא בקלות ולא בשלמות. לבסוף, כשמתברר לו שהוא עצמו נפל קורבן למניפולציה, הוא רותח. בעיקרו של דבר הוא דמות טרגית.
אני אוהב את קשרי הידידות בין מקס ללוסיין. בנעוריהם הם נשבעו זה לזה שיישארו ידידים תמיד. אבל החיים מפרידים בין האוהבים, ואנו נוטים לשכוח את הידידים שעמם כרתנו ברית לעד.
כשאני בוחר את הדמויות שאגלם, אני משתדל לשמור לי את הזכות לבחור בכאלו שמתפתחות במהלך הסרט. לוסיין הוא בחור קל-דעת, אבל הוא גם אדם סובל. התפקיד הזה איפשר לי להפיק מתוכי אנרגיה של נדיבות ונתינה ולהתרחק מדמויות אלימות ואפלות, וגילה לי שיש בי רבדים שעדיין לא נבחנו`.
בין סרטיו של ז`אן פיליפ אקופי : `הנרי וג`ון`, `המלכה מרגו`, ועוד.


חזרה למעלה

הבמאי ג`יל מימוני על ה`דירה`
`אני מגדיר את הסרט שלי כמעין מותחן, שהמניעים של כל הדמויות שבו קשורים ברגשות. זוהי דרמה סנטימנטלית בעלת היבטים אפלים, אבל בלי אקדחים ובלי שוטרים. הסרט מספר את סיפורו של גבר שחוקר את העבר שלו באמצעות חיפוש אחר אשה. ככל שאנו נסחפים בסיפור האהבה והתשוקה, אנו שוכחים את המציאות ונלכדים ברשת הרגשות והדמיון.
חלק מהסיפור מסופר באמצעות פלשבקים. סיפור העבר מתרחש בו-זמנית עם סיפור ההווה והמעגל נסגר. בערך באמצע הסיפור אנו מגלים מה בעצם קורה בו, ועכשיו על הגיבורים לגלות את האמת.
האשליה היא כלי העבודה של הבמאי. התפיסה המעוותת של המציאות, החלום, הזכרון, התיאטרון, השקר… הקולנוע מאפשר להראות רמות שונות של מציאות באותו סיפור. אנו רואים רק חלק מחייה של הדמות, והדמיון ותמונות מהעבר שלנו עצמנו – עושים את השאר. העבר שלנו משחק כאן תפקיד חשוב מאוד. סיפורי האהבה של העבר משפיעים על סיפור האהבה של ההווה. הגיבורים שלי, שגילם בין 25-30, נמצאים בנקודת מיפנה בחייהם. בקרוב הם יתחילו לעשות כסף, למצוא עבודה קבועה ובסוף יתחתנו.
החפצים הקטנים שמלווים את הסרט לאורכו – הפודרייה, המפתח, הנעליים האדומות – אופייניים למותחן ומסייעים להוביל אל האמת. באגדות, לחפצים יש מימד סימבולי.

למקס, הגיבור שלי, יש פנטסיה: הוא רוצה לחיות מחדש את העבר שלו כדי לשנות את מהלך ההווה. בכך הוא מזכיר את אורפיאוס, שסיפורו ריתק אותי מאז ומתמיד והוא חידה בעיני. במסעו אל עולם המתים כדי לחפש אחר אהובתו, אורפיאוס מסלק את כל המיכשולים. בסופו של דבר הוא מקבל רשות להחזיר את יורידיקה אל פני האדמה בתנאי שלא יפנה לאחור כדי להביט בה, אבל הוא לא עומד בתנאי הזה. תמיד שאלתי את עצמי מדוע אורפיאוס פונה לאחור ומביט למרות שהוא אמור לאהוב את האשה הזו ולרצות בה. האם ייתכן שהוא מעדיף את רעיון האהבה על פני המציאות? ייתכן שהוא מבקש שהאהבה המוחלטת הזו תישאר שלמה וטהורה ואינו רוצה שתתקלקל בחיי היומיום?

בחרתי להאיר את הסרט באור מקוטב מאוד, תוך משחק בין שחור לצבע, בדומה לציוריו של אדוארד הופר. הופר היה אחת ההשראות שלי. הצלם ת`יירי ארבוגסט ואני בחרנו לצייר את העבר וההווה באור וצבע מנוגדים כדי להבליט את ההבדלים בינהם.
את רוב הסרט צילמנו באולפן, על פי ההחלטה שלי ושל המפיק ג`ורג` בן עיון. המטרה היתה להשיג את מירב האפקטים החזותיים והשימוש בצבע. האולפן מאפשר לשלוט בתמונה באופן מוחלט. התפאורה והאביזרים השפיעו מאוד על הצבעים`.


חזרה למעלה

E.P MAGAZINE
`כשאתה מגיע לסופה של הדרמה הפסיכולוגית המצמררת הזו ומסתכל עליה, אתה נוכח שהבמאי סובב אותך על אצבעו הקטנה. העלילה שלו היא רשת מסובכת של פרשיות אהבה ושקרים המסופרים חלקם בפלשבקים, חלקם בזמן הווה, לרוב מתוך כמה נקודות מבט, נראה כמו הסרט המסובך ביותר שסופר מעולם. אבל זוהי הגאונות שלו, מאחר וכאשר אתה מדמיין אותו מסופר בסדר כרונולוגי, אתה מגלה כמה הוא בעצם לגמרי פשוט.
הבמאי ז`יל מימוני מושפע מאוד מהיצ`קוק ול`הדירה` יש נקודות דמיון רבות ל`ורטיגו` – לא רק באובססיה של גבר לאשה מעברו, אלא גם הכפייתיות שלו להעביר את התחושות שלו לאדם אחר.
הסרט משלב אלמנטים של רומן אפי ומותחן קלאסי בצורה מקורית מאוד ומהווה שינוי מרענן מהמותחנים ההוליוודים הצפויים…
אם אתם מאוהדי היצ`קוק, תיהנו מהסרט בצורה העמוקה ביותר, שכן לעיתים קרובות במותחן, לא הסיפור הוא המותח, אלא הדרך בה מספרים אותו`.

חזרה למעלה

חזרה למעלה