ססיליה רות` – מ נ ו א ל ה
נולדה בארגנטינה והוגלתה לספרד בתקופת השלטון הצבאי ששלט בארצה בשנות השבעים ותחילת השמונים. בתקופה זו החלה לעבוד כשחקנית בתפקידים קטנים בסרטיו המוקדמים של אלמודובר בינהם WHAT HAVE I DONE TO DESERVE IT ו-DARK HABITS. כמו כן כיכבה בסרטו של איבן זולואטה ARREBATO – סרט פולחן מאותה תקופה. לאחר שחזרה לארגנטינה, הפכה לאחת השחקניות המובילות והשתתפה בלהיטים מקומיים כמו WILD HORSES ו-ASHES FROM PARADISE, וכן בטלויזיה ובתיאטרון. היא עשתה עבודה מצויינת עם הבמאי הארגנטינאי אדולפו אריסטרין בסרטים A PLACE IN THE WORLD ו-MARTIN וזכתה עליהם בפרסים חשובים.

מריסה פארדס – הומה רוז`ו
`עקבים גבוהים` ו`פרח הסוד שלי` של פדרו אלמודובר, היו נקודות השיא בקריירה הארוכה והמצליחה של פארדס בספרד ובאירופה. מאז שהחלה לעבוד בתיאטרון ובטלויזיה בשנות הששים והשבעים, דרך סרטי הפולחן בהם השתתפה כמו `כלוב הזכוכית` או בסרטו של אלמודובר DARK HABITS, היא זכתה להכרה רחבה של הקהל והתעשיה שהתבטאה בפרס הלאומי לקולנוע שקיבלה ב1996-. היא עבדה עם כמה מהבמאים המובילים בעולם בינהם ארתורו ריפשטיין, ראול רואיז, רוברטו בניני (בסרט `החיים יפים`), לצד שחקנים כמו ז`אן רושפור ומרצ`לו מסטוריאני. לאחרונה השתתפה בסרטו החדש של ארתורו ריפשטיין – עיבוד לגבריאל גרסייה מרקס – `אף אחד לא כותב לקולונל`.

פנלופה קרוז – האחות רוסה
אחת השחקניות הצעירות החשובות ביותר בספרד כיום. התפרסמה לראשונה בסרטו של ביגס לונה `חמון חמון`, תפקיד שהוביל לתפקידים ראשיים בסרטיהם של פרננדו טרואבה `הפיתוי הכי יפה של חיי`, LOVE CAN SERIOUSLY DAMAGE YOUR HEALTH של מנואל גומז פרירה ולסרטו של אלז`נדרו אמנבר OPEN YOUR EYES. מחוץ לספרד השתתפה בסרטיהם של ג`ובאני ורונסי, ז`אק וובר ועוד. לאחרונה הופיעה בסרטו של פרננדו טרואבה LA NINA DES SUS OJOS, עליו זכתה בפרס גויה לשחקנית הטובה ביותר וכן בסרטו של סטפן פרירס HI-LO COUNTRY.
תפקידה הקטן ב`אהבת בשר ודם` כאימו של ויקטור היולדת אותו באוטובוס, הבטיח שיתוף פעולה רחב יותר בינה לבין אלמודובר. לאחרונה השלימה את עבודתה על סרטו של ביגס לונה VOLAVERUNT ובקרוב תככב לצד מאט דימון ב-ALL THE PRETTY HORSES בבימויו של בילי בוב ת`ורנטון.



אנטוניה סאן חואן – אגראדו
אנטוניה סאן חואן קיבלה נסיון רב בהופעות הקברט שלה ברחבי מדריד. היא גילמה תפקידים קטנים אך בלתי נשכחים בסרטים ספרדיים עכשויים כמו SORRY DARLING BUT LUCAS LOVED ME ו- THE FIRST NIGHT OF MY LIFE.



חזרה למעלה

אלמודובר על `הכל אודות אמא`
זה זמן רב רציתי לעשות סרט על יכולת המשחק של אנשים שאינם שחקנים.
כילד אני זוכר שראיתי את היכולת הזו אצל כמה נשים במשפחתי. הן ידעו לשקר טוב יותר מגברים. באמצעות השקרים הן הצליחו למנוע הרבה טרגדיות. לפני 40 שנה, כשגרתי בלה מנשה, זה היה מקום יבש וצחיח, בו הגברים שלטו במשפחות ממושב הכורסא. הנשים היו אלה שפתרו את הבעיות, בשקט, נאלצות לשקר לעיתים למען המטרה. (אולי בגלל זה גרסייה לורקה אמר שספרד תמיד היתה ארץ של שחקניות גדולות...)
כתגובה למאצ`ואיזם הזה, אותו אני זוכר מילדותי, הנשים רימו, שיקרו, הסתירו ובכך איפשרו לחיים לזרום, בלי שהגברים רואים באמת מה קורה. אז לא ידעתי זאת, אך בהמשך זה הפך להיות הנושא המרכזי בסרטי ה13- - היכולת הנשית לשחק, לבלף. וגם - אימהיות פצועה והסולידריות הספוטנית בין נשים.
`תמיד סמכתי על טוב ליבם של זרים` - אומר וויליאמס דרך בלאנש דובואה. ב`הכל אודות אמא` - הזרים טובי הלב הן הנשים.

הכותרת של `הכל אודות אמא` באה מ`הכל אודות חווה`. בין שאר הנושאים, סרטו של מנקביץ` עוסק בנשים ושחקניות. נשים שמתוודות ומשקרות אחת לשניה בחדרי הלבשה בתיאטרון (בדומה לשיחות הנשים בחצרות בילדותי. שיחה בין ארבע נשים מסמלת עבורי את המקור לחיים, לבדייה, לסיפור).

שחקניות ונשים הן לא רק נושא `הכל אודות אמא`, הסרט גם מוקדש להן. במיוחד לשחקניות שגילמו שחקניות בעצמן. תמיד נמשכתי לסרטים שעסקו בעולם הקולנוע, אלו שעסקו בחייהם של שחקנים, במאים, כותבים, מפיקים, מעצבים, מאפרים, כפילים וכו`. סרטים שהעלילה שלהם היא סרטים ואלו שעושים אותם, הנפלאות שלהם וגם השפלות שלהם. ובעיקר, אני נמשך לסרטים על שחקניות. את ההקדשה בסוף הסרט אני מקדיש לשלוש שחקניות שריגשו אותי ביותר: ג`ינה רולנדס ב`ערב הבכורה`, בטי דייויס ב`הכל אודות חווה` ורומי שניידר ב`חשיבותה של האהבה`. הנשמה של שלושת הסרטים האלו העטופים בעשן, אלכוהול, יאוש, טירוף, תשוקה, חוסר אונים, תסכול, בדידות, חיות, השפיעה על יצירת `הכל אודות אמא`.

יכולתי לכלול בהקדשה גם שחקניות נוספות: גלוריה סוונסון ב`שדרות סאנסט`, ג`ודי גרלנד ב`כוכב נולד`, לנה טרנר ב`הרעים והיפים` ו`חיקוי לחיים`, אווה גרדנר ב`הרוזנת היחפה`, `ורוניקה ווס` של פאסבינדר, ג`וליאן מור ב`ואניה מרחוב 42` של לואי מאל, ולנטינה קורטז ב`לילה אמריקאי`, מגי סמית` ב`מלון קליפורניה`, ג`רלדין פייג` כאלכסנדרה דל לאגו ב`ציפור הנעורים המתוקה`, קארן בלק ב`יומו של הארבה`, ז`אן האגן המדהימה ב`שיר אשיר בגשם` ואפילו קים באסינג`ר ב`סודות אל.איי`, `פדורה` עם התסריט של המאסטר בילי וילדר, `הבוז` של גודאר, אניטה אקברג ב`החיים המתוקים`, `היט` של פול מוריסי, קרול בייקר ב`הארלו` ועוד ועוד...

המונולוג של אגראדו:
המונולוג, כמושג, שייך יותר לעולם התיאטרון, הוותיק יותר מהקולנוע. עבורי, ההקבלה הקולנועית שלו הוא הקלוז-אפ, עם או ללא דיאלוג. זהו כלי בעל כוח רב, אך מסוכן, מאחר והוא אינו מאפשר לשקר.
המונולוג והקלוז-אפ, עובדים אך ורק באמת עירומה. במונולוג, השתיקה משמעותית בדיוק כמו המילים, הפה חשוב כמו העיניים. המונולוג הוא הזכות הגדולה של השחקנים.
המונולוג של אגראדו לא מסופר בקלוז-אפ, לפחות לא כולו, אך הוא נאמר בגוף ראשון, ובאיזה כוח! היא תמיד חלמה לעמוד על הבמה. כשהיא מבינה ששתי השחקניות הראשיות נעדרות מהבמה וההצגה אמורה להתחיל, היא דואגת שהיא תהיה זו שתודיע על הביטול. זו ההזדמנות שלה. בהתחלה היא מאובנת. הזרקורים לוכדים אותה כמו חרק. זוהי סנסציה סהרורית. הקהל מסוקרן ממה שמתרחש על הבמה. אגראדו מסבירה מה קרה ואז מציעה למי שרוצה להישאר, לבדר אותו בעצמה, לספר להם את סיפור חייה.
רק מעטים עוזבים. אגראדו מתחזקת וממשיכה. מתחילה בשמה. `הם קוראים לי אגראדו, כי תמיד ניסיתי להפוך את חיי כולם לשמחים... אני עובדת ברחובות, על גשרים, ליד המינזר... אני מאוד נחמדה, ואני גם מאוד אותנטית`. ואז היא מתחילה לפרט את שורת ניתוחי המין שעברה כדי להיות אותנטית...
היא עומדת ומפרטת מול הקהל הנדהם ואז מסיימת: `זה עלה לי הרבה להיות אותנטית. אבל אסור לנו לחסוך לגבי המראה שלנו. כי אשה היא יותר אותנטית ככל שהיא נראית יותר קרוב למה שהיא חולמת להיות`. הקהל משולהב. היא כבשה אותם.

לפני שנים, בתיאטרון, הייתי עד למקרה דומה, ומאז רציתי לשלב זאת באחד מסרטיי. זה קרה ללולה ממביברס בארגנטינה. מערכת החשמל בתיאטרון קרסה ובזמן ההופעה שלה היה חושך מוחלט. ממביברס לא התקפלה, וכך לאור נרות בלבד, הודיעה את החדשות לקהל: `.. כמובן שנוכל להחזיר לכם את הכסף, אבל אשמח אם תישארו ואספר לכם את סיפור חיי`. כולם נשארו וזו היתה הופעת חייה של לולה ממביברס.

הבריחה של מנואלה. ההתבגרות של ססיליה רות`.
מנואלה בורחת. תמיד ברכבת, דרך מנהרות בלתי נגמרות. בתחילה בורחת מברצלונה למדריד. 18 שנה מאוחר יותר, חזרה ממדריד לברצלונה. ומספר חודשים אח`כ, חוזרת למדריד.
כל הבריחות שלה קשורות במישהו בשם אסטבן. אחד מחובר למדריד. השני לברצלונה. שתי ערים שהן עולמות שונים שלעולם לא נפגשים.

למילה `התבגרות` אין שם טוב, אבל אני חושב שהדרך שעשתה השחקנית ססיליה רות` (מנואלה) ב13- השנים האחרונות מאז עבדנו יחד, עשו את תפקידן בצורה מדהימה. היא התבגרה, הפכה לשחקנית גדולה. היא מטפטפת את הטכניקה שלה בלי שירגישו. זה מה שקורה עם שלמות, לא מרגישים בה. הקצוות מיטשטשים, הכל זורם. ולנו זה נראה טבעי, למרות שאנו יודעים שזהו פלא.
עבורי אין ספקטקל מדהים יותר מאשה בוכה, שחקנית בוכה. אני מודה שזכיתי בטובות ביותר שבכו עבורי: כרמן מאורה, מריסה פארדס, ויקטוריה אבריל, צ`אס למפריב, פנלופה קרוז, קיטי מנבר, ורוניקה פורקה, אנג`לה מולינה, ג`וליאטה סראנו... וכל אחת מהן עשתה זאת בדרך אחרת, כי דמעות הן תמיד שונות מאשה לאשה. אין קול אישי יותר מבכי או צחוק.
ב`הכל אודות אמא` ססיליה הוציאה את הדמעות האישיות שלה. שקופות. שוטפות. הן מנערות אותה, מוקאות ממנה. כשהן באות, יש להן תפקיד קתרטי.

אם היה מושג כזה, היינו יכולים להגדיר את `הכל אודות אמא` כ`דרמת סקרובול`. דרמה הזויה, בארוקית, מלאה בדמויות קיצוניות, שמולקות ע`י המזל, וזאת בלי להפוך לגרוטסקית.
כתשובה לטבעה חסר הפרופורציות, במהלך החזרות, החלטתי שההופעות צריכות להיות רציניות, אפילו יבשות. זה היה המפתח וקבוצת השחקניות הנפלאה לקחה את האתגר. עבור ססיליה האתגר היה אפילו גדול יותר. הדמות שלה נראית כמעט חרוכה ממותו של בנה, כבויה כמו אש. והיא נמצאת בכל שוט בסרט.
אני לא יודע איך, אך במהלך שלושת חודשי הצילומים, היא הצליחה לרסן את עצמה, ללכת מעבר לכאב וגם להביע אותו במהלך הדרך. מנואלה מראה שססיליה רות` היא שחקנית בפיסגה שלה ואני מרגיש מוזר כשאני אומר זאת. כחבר, היא מזכירה לי את אותה בחורה שהכרתי לפני 20 שנה: יצירתית, תרבותית, מלאת התלהבות, קולנית, לא בוגרת ונויירוטית במובן המהנה של המלה, שבירה, משתוקקת, בעלת צחוק ישיר ורגשות עזים. השחקנית שבה היא מיסתורין שלם. 13 שנה של מיסתורין.

כשאני צופה בה בסרט ואני חש בשיא שלה כמנואלה, אני יודע שאני עומד בפני אחת ההופעות המקפיאות ביותר שראיתי מעולם. והיא לא מזכירה לי את ססיליה שהכרתי בשנות השמונים, אלא מישהי אחרת. זהו משחק כנראה.














פדרו אלמודובר – ביוגרפיה:
נולד בקלצדה דה קלטראבה, לה מאנשה. בגיל 8 עברה משפחתו לקאסרס, אקסטרמדורה, שם למד אצל כמרים פרנציסקנים וסלסיינים והחל לצפות בסרטים. בסוף שנות הששים עבר למדריד והחל לעבוד בחברת טלפונים כעוזר אדמינסטרטיבי ונשאר לעבוד שם 12 שנה. הוא חסך כסף, קנה את מצלמת הסופר 8 הראשונה שלו והתחיל לצלם סרטים קצרים. בלילות היה משחק בקבוצת תיאטרון, כותב לעיתונים מחתרתיים וסיפורים קצרים שפורסמו, וכן שר בלהקת רוק פנקיסטית ופארודית `אלמודובר ומקנמרה`.

הפתיחה של סרטו הארוך הראשון התרחשה עם הולדת הדמוקרטיה הספרדית. אחרי שנה וחצי של קשיים הוא פותח עם סרטו PEPI, LUCI,` BOM` ומרגע זה סרטים הופכים להיות חייו. הוא כותב ומביים. סרטיו נצפים ברחבי העולם. ב1990- הוא מקבל את פרס הצילום בספרד. ב1994- הוא מקבל את התואר `קצין האומנויות` ע`י משרד החוץ הצרפתי וב1997- הוא מקבל את אות ליגיון הכבוד בפסטיבל קאן. ב1999- הוא זוכה בפרס סזאר הצרפתי על הקריירה שלו.

פ י ל מ ו ג ר פ י ה :
1974-1979 – סרטים קצרים.
1980 – PEPI, LUCI, BOM AND OTHER HIRLS ON THE HEAP
1982 – LABYRINTH OF PASSION
1983 – DARK HABITS
1984 – WHAT HAVE I DONE TO DESERVE THIS?
1986 – מטאדור
1987 – חוק התשוקה
1988 – נשים על סף התמוטטות עצבים (נשים נשים)
1990 – קשור אותי! אהוב אותי!
1991 – עקבים גבוהים
1993 – קיקה
1995 – פרח הסוד שלי
1997 – אהבת בשר ודם
1999 – הכל אודות אמא

חזרה למעלה

`הכל אודות אמא` הוא שמחה גדולה לכל אוהדי אלמודובר… הוא מסמל את ההתבגרות של הבמאי הפופולרי והמומחיות שלו בטיפול בז`אנר הקומדיה, המלודרמה והדרמה… הסרט מציג רשימה מנצחת של שחקניות שנותנות הופעה מצוינת, עם רות`, פארדס ודמות אלמודוברית חדשה של השחקנית סאן חואן. העבודה הקולנועית של אלמודובר אולי התבגרה אך לא איבדה את קיסמה: מאסטר החוכמה האנושית, הביזאר והשיק מציג הופעה ראשונה במעלה עם דמויותיו האקצנטריות האופייניות, עלילה משוכללת, סטים צבעוניים ובלתי אפשריים, צילום שגעוני ומוסיקה חושנית.
הסרט כבר הוגדר כאחד הטובים ביותר של אלמודובר`.
SCREEN

`נשים על סף התמוטטות עצבים עומדות במרכז סרטו החדש של אלמודובר, שכולו ריגוש ומשחק מבריק… הנושא והסגנון הם ייחודיים ליוצר, זהו `סרט של אלמודובר`. הקיטש האנרגטי והנפלא הופך בסרט החדש למלודרמה חזקה (או אולי נאמר `אלמודרמה`) עם אמפתיה עמוקה לדמויות המדהימות…
הטון הרגשי של הסרט הוא חזק וחסר פניות, יש התמודדות עם מוות, כאב, וחולי, אך הודות לתסריט המקסים, החכם והיצירתי, הסרט אינו הופך למדכא ומדגיש את הצד הגמיש והעליז ואת ההומור של הדמויות, ורות`, גיבורת הסרט מחברת את הכל בהופעה כובשת… הויז`ואל מדהים, מציג שוב את אסתטיקת הפופ של אלמודובר, כל סצינה היא פיוט ויזואלי… הדיאלוג שנון וחזק… ההופעות מצוינות: סאן חואן הפחות מוכרת מספקת את כל האתנחתות הקומיות, קרוז, את עדינותה המיוחדת ופארדס – את הדמות הידועה שלה מהסרטים הקודמים`.
VARIETY

`הסרט הנוצץ ביותר… גדולי במאי ספרד שולט בימי הפתיחה של פסטיבל קאן… המשך מרהיב ללהיט `אהבת בשר ודם`… סרט של אנושיות נדירה… סרט שעוצמתו הוא יחסים המתוארים בצורה מקסימה והייחוד המתוק של הדמויות. הדמות של אגראדו היא דוגמא ליכולת של אלמדובר להביא למסך
משהו ייחודי ומצחיק במיוחד אך תמיד כנה ואמיתי, בין אם זה פניה המגוחכות או המונולוג על גופה העשוי מסיליקון. העדינות וההומור משולבים בדיוק רב בהופעות השחקנים ובתסריט היצירתי והמתוחכם. פנלופה קרוז היא האחות רוסה המדהימה ובטח הנזירה הכי לא נזירה שראיתי בחיים. מריסה פארדס וקנדלה פנה נותנות הופעה מצוינת כזוג לסביות. אבל ססיליה רות` בשקט רב גונבת את ההצגה בסרט הפרובוקטיבי, בעיקר מאחר שמאבקה המיואש בכאב, חודר עמוק כל כך מתחת לפני השטח`.
THE TIMES

`פדרו אלמודובר כינה את סרטו ה13- `דרמת סקרובול`, אך הביטוי הזה לא מתחיל אפילו לתאר את העושר והמורכבות של הסרט… אחד הסרטים הטובים של אלמודובר`.
HERALD TRIBUNE

`במהלך פסטיבל קאן, רק סרט אחד זכה להערצה כללית – `הכל אודות אמא`, הסרט הראשון של אלמודובר שזכה להתחרות בתחרות דקל הזהב… משוחק ללא רבב, מעוצב מדהים ומתוסרט בגאוניות... הסרט מצליח לגעת בשכול, איידס, ניתוחי מין, בלי להיות לרגע סנטימנטלי או ציני, ולשמור על הקלות והחיוניות שלו`.
THE OBSERVER




חזרה למעלה

חזרה למעלה