באראן
Baran
2002 אירן
Baran
2002 אירן
באתר בנייה באיראן עובדים זה לצד זה פועלים איראניים ופועלים אפגאנים בלתי חוקיים. את אתר הבנייה מנהל מחמאר, שדואג להעלים את הפועלים הבלתי חוקיים עם כל סימן להגעתו של ג`יפ ה – 4X4 של פקחי הבנייה, הבאים לערוך ביקורת באתר. מחמאר גם דואג להחזקת משכורתם של כל עובדיו, בידיו.
סיפורם של מעמד הפועלים באיראן והשתלבותם בו של העובדים הזרים, מובא דרך עיניו של לטיף, מתבגר איראני, האחראי על חלוקת התה וארוחות הצהריים. בעוד לטיף, כאיראנים אחרים, נאבק להרוויח את לחמו, הפליטים האפגאנים כמעט ואינם מסוגלים להתקיים מפני שהעסקתם אינה חוקית. מג`יד מג`ידי, גאון הקולנוע האיראני, מתבונן במציאות הקשה בה שרויים האיראנים והאפגאים דרך עיניו של מתבגר. הוא מראה לנו בתוך העליבות והעוני את אורו של היופי ואת חומה המתוק של האהבה.
באחד הימים נזאף, עובד אפגאני, נופל מהפיגומים ונפצע. למחרת, סולטן, חברו של נזאף, מביא אל האתר את בנו של נזאף, רחמאט, שבא להחליף את אביו הפצוע. לטיף מתייחס בחשד מהול בסקרנות לרחמאט, שנראה שאינו בנוי לעבודה מאומצת כל כך. לאחר שרחמאט מפיל משא כבד, מחמאר מפקיד את רחמאט על הקניות וההגשה של האוכל והשתייה, ואת לטיף הוא מצוות לעבודות הבנייה. לטיף אינו אוהב את השינוי ומוצא את עצמו מתעמר ברחמאט, אולם רגשותיו אליו משתנים ברגע קסום אחד.
לטיף שומע קולות שירה מגיעים מהמטבחון עליו מופקד רחמאט. מאחורי הוילון, הוא רואה בחורה יפיפיה, וצופה בה מברישה את שיערה. כעת, לטיף מוצא את עצמו מנסה להרשים ולרצות אותה. רגשותיו נענים על ידה במחוות קטנות, למשל כאשר היא משאירה כוס תה בשבילו. רחמאט השנוא הפך ברגע אחד לבאראן, מושא אהבתו של לטיף.
יום אחד מגיעים שוב פקחי עבודה של הממשל, ובאראן בורחת יחד עם שאר העובדים האפגאנים. כשבאראן אינה חוזרת לאתר הבנייה, מחליט לטיף לעשות כל שביכולתו כדי למצוא אותה ולעזור לה. הוא לוקח ממחמאר את משכורתו ונותן אותה לסולטן על מנת שיעביר אותה לבאראן. אך סולטן, השקוע בחובות, בורח עם הכסף לאפגניסטן, תוך שהוא מבטיח ללטיף שפעם יחזיר לו את כל הכסף. לטיף אינו מרים ידיים. אהבתו ומסירותו לאהובתו מובילות אותו לבחירה שתשנה את חייו.
מג`ידי מביא אל הבד תמהיל של סיפור אהבה מלא רגש מחד, ומבט ביקורתי אל החברה האיראנית של היום. חברה הנתונה במצב של נחשלות ועוני, המנסה לעשות צעדים לכיוונה של קידמה ופתיחות, שמתקיים בה פער קיצוני בין המעמדות הגבוהים – המורכבים מאנשים הנמצאים בעמדות כוח שלטוניות, לבין המעמדות הנמוכים קשי היום. כל זאת, עד כמה שהצנזורה האיראנית של העידן החומייניסטי מתירה להראות יחסי אהבה בין המינים, ולמתוח ביקורת על הנעשה באיראן.
מעניין להסתכל על סרטו של מג`ידי גם במבט השוואתי לנעשה כיום בארץ מבחינה חברתית כלכלית. לכאורה שתי חברות שונות כל כך, ולמעשה שתי חברות החולקות בעיות דומות כל כך: מעגל עוני ההולך ומתרחב; פער בין מעמדות ההולך וגדל; התמודדות עם עובדים זרים, חוקיים ובלתי חוקיים.
חזרה למעלה
סיפורם של מעמד הפועלים באיראן והשתלבותם בו של העובדים הזרים, מובא דרך עיניו של לטיף, מתבגר איראני, האחראי על חלוקת התה וארוחות הצהריים. בעוד לטיף, כאיראנים אחרים, נאבק להרוויח את לחמו, הפליטים האפגאנים כמעט ואינם מסוגלים להתקיים מפני שהעסקתם אינה חוקית. מג`יד מג`ידי, גאון הקולנוע האיראני, מתבונן במציאות הקשה בה שרויים האיראנים והאפגאים דרך עיניו של מתבגר. הוא מראה לנו בתוך העליבות והעוני את אורו של היופי ואת חומה המתוק של האהבה.
באחד הימים נזאף, עובד אפגאני, נופל מהפיגומים ונפצע. למחרת, סולטן, חברו של נזאף, מביא אל האתר את בנו של נזאף, רחמאט, שבא להחליף את אביו הפצוע. לטיף מתייחס בחשד מהול בסקרנות לרחמאט, שנראה שאינו בנוי לעבודה מאומצת כל כך. לאחר שרחמאט מפיל משא כבד, מחמאר מפקיד את רחמאט על הקניות וההגשה של האוכל והשתייה, ואת לטיף הוא מצוות לעבודות הבנייה. לטיף אינו אוהב את השינוי ומוצא את עצמו מתעמר ברחמאט, אולם רגשותיו אליו משתנים ברגע קסום אחד.
לטיף שומע קולות שירה מגיעים מהמטבחון עליו מופקד רחמאט. מאחורי הוילון, הוא רואה בחורה יפיפיה, וצופה בה מברישה את שיערה. כעת, לטיף מוצא את עצמו מנסה להרשים ולרצות אותה. רגשותיו נענים על ידה במחוות קטנות, למשל כאשר היא משאירה כוס תה בשבילו. רחמאט השנוא הפך ברגע אחד לבאראן, מושא אהבתו של לטיף.
יום אחד מגיעים שוב פקחי עבודה של הממשל, ובאראן בורחת יחד עם שאר העובדים האפגאנים. כשבאראן אינה חוזרת לאתר הבנייה, מחליט לטיף לעשות כל שביכולתו כדי למצוא אותה ולעזור לה. הוא לוקח ממחמאר את משכורתו ונותן אותה לסולטן על מנת שיעביר אותה לבאראן. אך סולטן, השקוע בחובות, בורח עם הכסף לאפגניסטן, תוך שהוא מבטיח ללטיף שפעם יחזיר לו את כל הכסף. לטיף אינו מרים ידיים. אהבתו ומסירותו לאהובתו מובילות אותו לבחירה שתשנה את חייו.
מג`ידי מביא אל הבד תמהיל של סיפור אהבה מלא רגש מחד, ומבט ביקורתי אל החברה האיראנית של היום. חברה הנתונה במצב של נחשלות ועוני, המנסה לעשות צעדים לכיוונה של קידמה ופתיחות, שמתקיים בה פער קיצוני בין המעמדות הגבוהים – המורכבים מאנשים הנמצאים בעמדות כוח שלטוניות, לבין המעמדות הנמוכים קשי היום. כל זאת, עד כמה שהצנזורה האיראנית של העידן החומייניסטי מתירה להראות יחסי אהבה בין המינים, ולמתוח ביקורת על הנעשה באיראן.
מעניין להסתכל על סרטו של מג`ידי גם במבט השוואתי לנעשה כיום בארץ מבחינה חברתית כלכלית. לכאורה שתי חברות שונות כל כך, ולמעשה שתי חברות החולקות בעיות דומות כל כך: מעגל עוני ההולך ומתרחב; פער בין מעמדות ההולך וגדל; התמודדות עם עובדים זרים, חוקיים ובלתי חוקיים.
חזרה למעלה
שחקנים
על השחקן חוסיין אבדיני – לטיף
חוסיין אבדיני הופיע בסרטו של מג`ידי `האב` (1996). כמו שחקנים איראניים רבים, גם איכויותיו הנטורליסטיות של חוסיין אבדיני הצעיר, מקנות תחושה שהוא אדם פשוט מן הרחוב ולא שחקן. בהופעותיו אין התחנחנות ועודף משחק, אלא ישירות נוגעת ללב. על תפקידו ב`באראן`, הוענק לאבדיני פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טהרן 2001.
על השחקן מוחמד אמיר נאג`י – מחמאר
מוחמד אמיר נאג`י הופיע גם הוא בסרטו של מג`ידי `האב`, בתפקיד הראשי. כמו כן הוא השתתף בסרטו של מוג`טבה רַאי `Birth of a Butterfly` מ-1998. ב`באראן` הוא מגלם את מחמאר, מנהל אתר הבנייה. נאג`י מצליח לשמור על המתח שבין תפקידו האבהי של מחמאר כלפי לטיף ובין הניצול שלו. הוא מעניק לדמותו של מחמאר, בה תלויים אנשים כה רבים, גם חמדנות וגם רוחב לב, גם ערמומיות וגם אחריות, ובכך הוא מביא אל המסך לא רק דמות, כי אם אדם.
חזרה למעלה
חוסיין אבדיני הופיע בסרטו של מג`ידי `האב` (1996). כמו שחקנים איראניים רבים, גם איכויותיו הנטורליסטיות של חוסיין אבדיני הצעיר, מקנות תחושה שהוא אדם פשוט מן הרחוב ולא שחקן. בהופעותיו אין התחנחנות ועודף משחק, אלא ישירות נוגעת ללב. על תפקידו ב`באראן`, הוענק לאבדיני פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טהרן 2001.
על השחקן מוחמד אמיר נאג`י – מחמאר
מוחמד אמיר נאג`י הופיע גם הוא בסרטו של מג`ידי `האב`, בתפקיד הראשי. כמו כן הוא השתתף בסרטו של מוג`טבה רַאי `Birth of a Butterfly` מ-1998. ב`באראן` הוא מגלם את מחמאר, מנהל אתר הבנייה. נאג`י מצליח לשמור על המתח שבין תפקידו האבהי של מחמאר כלפי לטיף ובין הניצול שלו. הוא מעניק לדמותו של מחמאר, בה תלויים אנשים כה רבים, גם חמדנות וגם רוחב לב, גם ערמומיות וגם אחריות, ובכך הוא מביא אל המסך לא רק דמות, כי אם אדם.
חזרה למעלה
דברי הבמאי
הגל החדש האיראני
איראן חשפה בפני העולם בעשור וחצי האחרונים, שורה ארוכה של במאי קולנוע מוכשרים. ההיסטוריה של הקולנוע האיראני מתחילה עוד בשנות ה-30 כאשר רוב הסרטים שהופקו היו קומדיות סלפסטיק אילמות. `הנערה מלור`, מ-1934, נחשב לסרט האיראני הראשון, והוא היווה את תחילתו של גל סרטים שהופקו בהודו ע`י הבמאי האיראני עבדול-חוסיין ספנטה, והופצו לקהל האיראני.
לאחר מלחמת העולם השנייה, בתחילת שנות החמישים, החל הקולנוע האיראני להתאושש והוא הורכב ברובו מהפקות מסחריות. אותה תקופה נמשכה שלושה עשורים, ובין הבמאים שנטלו בה חלק ניתן להזכיר את ג`ורג` עובדיה שהיווה חלק חשוב בתעשייה האיראנית וביים באיראן סרטים רבים. מאוחר יותר הוא עלה לישראל וביים בה כמה מלודרמות יפיפיות, שבזמנו זכו לגישה מתנשאת ולעגנית. סרטיו אלה שיקפו במידה רבה את היבול שהיה נחלת הקולנוע האיראני באותה תקופה.
תקופה זו באה אל קיצה עם המהפכה החומייניסטית ב-1979. מהפכה זו הביאה עמה דור חדש של במאים צעירים עם מודעות חברתית, שרצו להראות את המציאות כפי שהיא, מבלי לברוח אל מחוזות הדמיון והקיטש. סרטו של דאריוש מהרג`וי (Mehrjui), `הפרה` (1969), המביא את סיפורו של כפר עני בו הפרה היחידה מתה באורח מסתורי, קדם אומנם למהפיכה אך היווה את תחילתו של גל חדש זה, של קולנוע איכותי, שאנו עדים לו עד היום.
החל ב`הפרה` ובהצלחה הביקורתית לה זכה, נסללה הדרך לדור חדש של במאים שכיום נחשבים למייסטרים הגדולים של הקולנוע האיראני. מהרג`וי, עבאס קירוסטאמי, בהרם באיזיי (Bayzai), אמיר נאדרי (Naderi), פארוויז סייד (Sayyad), מוחסן מחמלבף ושוהרב שאהיד סאלס (Saless), הם בין הבמאים שהחלו את הקריירה שלהם באותה תקופה.
משטרת המחשבה והצנזורה שהביאה עמה המהפכה החומייניסטית, לא הביאה לחיסולו של ענף הקולנוע כפי שניתן היה לצפות וכפי שנעשה במדינות אחרות כאפגניסטאן, אך היא שינתה את פני הקולנוע האיראני. הנושא נסקר לאחרונה באופן נרחב ע`י ג`ודפרי צ`שייר, מבקר קולנוע אמריקאי המתמחה בקולנוע איראני, שהשתתף בפאנל שעסק בקולנוע לאומי, שנערך במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים. הממשל החדש ראה בעשייה הקולנועית כלי יעיל לקידום מטרותיו ותפיסותיו. לפיכך, הוקמה קרן ממשלתית לקולנוע, שהסדירה את כללי המשחק החדשים, במסגרתם נקבע מה מותר ומה אסור להראות. הכללים החדשים הביאו לכך שכל נושא העיסוק בזוגיות ואהבה הפך בעייתי ביותר. הצנזורה גרמה לבמאים למצוא דרכים אחרות בהן הם יוכלו לספר את סיפוריהם. רובם נדרשו לדמויות ולסיפורים שהציגו את המציאות כפי שהיא, בעודם משהים את הטון הביקורתי, ומתמסרים לדמות. מתוך המגבלות הרבות נולד ז`אנר שלם חדש בקולנוע האיראני, בו מופיעים ילדים בתפקיד הראשי ו`באראן` משתייך באופן חלקי לז`אנר זה.
על הבמאי מג`יד מג`ידי
הקולנוע האיראני כובש את בירות העולם בפסטיבלים ובביקורות. מג`יד מג`ידי נמצא בנבחרת המובילה של במאים איראניים יחד עם מוחסן מחמלבף ועבאס קירוסטמי, שסרטיהם זוכים להצלחה ברחבי העולם.
מג`ידי נולד בטהרן ב-1959, והחל את הקריירה הקולנועית שלו כשחקן. כנער הוא מצא עניין במשחק והחל להופיע בתיאטרון. הוא הופיע כשחקן בתשעה סרטים, ביניהם שלושה סרטים מוקדמים משנות השמונים, של הבמאי האיראני הנערץ מוחסן מחמלבף: `Two Sightless Eyes`, `Seeking Sanctuary`, ו-`Boycott`.
אחרי שביים בעצמו ארבעה סרטים קצרים, פנה לביים את סרטו הראשון באורך מלא `Baduk` (1991). הסרט מגולל את עלילותיהם של ילדי הבאדוק החיים על הגבול עם פקיסטן ועוסקים בהברחה של סחורות לא חוקיות לאיראן. הסרט עוסק בחטיפה ומסחר בילדים ובשל כך הצנזורה באיראן הרשתה הפצה מצומצמת של הסרט. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן 1992 במסגרת `שבועיים של במאים` - מסגרת הקרנת סרטי הביכורים הטובים ביותר. מאז מג`ידי הספיק לביים עוד שמונה סרטים, ביניהם `האב`, `ילדי גן עדן`, וכמובן `צבע גן העדן` עטור הפרסים והתשבוחות.
מג`ידי ידוע כבמאי שלא נרתע מנושאים הנחשבים טאבו באיראן. הוא הצליח לשמור על יושרו לכל אורך שנות עבודתו. סרטיו בעלי אופי ריאליסטי, והם מביאים סיפורים מהחיים. כוחם של הסרטים של מג`ידי הוא בישירות שלהם וביכולת שלהם לעקוב אחר דמויות נוגעות ללב מבלי לגלוש לרגשנות. מג`ידי מביא אל הבד את הדרמות והטרגדיות, הקטנות והגדולות, של החיים, תוך שהוא מעניק לצופים לא פיסת חיים, כי אם עולם שלם. כאשר הוענק ל`באראן` פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל מונטריאול 2001, הייתה זו הפעם השלישית בה מג`ידי זכה בפרס.
חזרה למעלה
איראן חשפה בפני העולם בעשור וחצי האחרונים, שורה ארוכה של במאי קולנוע מוכשרים. ההיסטוריה של הקולנוע האיראני מתחילה עוד בשנות ה-30 כאשר רוב הסרטים שהופקו היו קומדיות סלפסטיק אילמות. `הנערה מלור`, מ-1934, נחשב לסרט האיראני הראשון, והוא היווה את תחילתו של גל סרטים שהופקו בהודו ע`י הבמאי האיראני עבדול-חוסיין ספנטה, והופצו לקהל האיראני.
לאחר מלחמת העולם השנייה, בתחילת שנות החמישים, החל הקולנוע האיראני להתאושש והוא הורכב ברובו מהפקות מסחריות. אותה תקופה נמשכה שלושה עשורים, ובין הבמאים שנטלו בה חלק ניתן להזכיר את ג`ורג` עובדיה שהיווה חלק חשוב בתעשייה האיראנית וביים באיראן סרטים רבים. מאוחר יותר הוא עלה לישראל וביים בה כמה מלודרמות יפיפיות, שבזמנו זכו לגישה מתנשאת ולעגנית. סרטיו אלה שיקפו במידה רבה את היבול שהיה נחלת הקולנוע האיראני באותה תקופה.
תקופה זו באה אל קיצה עם המהפכה החומייניסטית ב-1979. מהפכה זו הביאה עמה דור חדש של במאים צעירים עם מודעות חברתית, שרצו להראות את המציאות כפי שהיא, מבלי לברוח אל מחוזות הדמיון והקיטש. סרטו של דאריוש מהרג`וי (Mehrjui), `הפרה` (1969), המביא את סיפורו של כפר עני בו הפרה היחידה מתה באורח מסתורי, קדם אומנם למהפיכה אך היווה את תחילתו של גל חדש זה, של קולנוע איכותי, שאנו עדים לו עד היום.
החל ב`הפרה` ובהצלחה הביקורתית לה זכה, נסללה הדרך לדור חדש של במאים שכיום נחשבים למייסטרים הגדולים של הקולנוע האיראני. מהרג`וי, עבאס קירוסטאמי, בהרם באיזיי (Bayzai), אמיר נאדרי (Naderi), פארוויז סייד (Sayyad), מוחסן מחמלבף ושוהרב שאהיד סאלס (Saless), הם בין הבמאים שהחלו את הקריירה שלהם באותה תקופה.
משטרת המחשבה והצנזורה שהביאה עמה המהפכה החומייניסטית, לא הביאה לחיסולו של ענף הקולנוע כפי שניתן היה לצפות וכפי שנעשה במדינות אחרות כאפגניסטאן, אך היא שינתה את פני הקולנוע האיראני. הנושא נסקר לאחרונה באופן נרחב ע`י ג`ודפרי צ`שייר, מבקר קולנוע אמריקאי המתמחה בקולנוע איראני, שהשתתף בפאנל שעסק בקולנוע לאומי, שנערך במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים. הממשל החדש ראה בעשייה הקולנועית כלי יעיל לקידום מטרותיו ותפיסותיו. לפיכך, הוקמה קרן ממשלתית לקולנוע, שהסדירה את כללי המשחק החדשים, במסגרתם נקבע מה מותר ומה אסור להראות. הכללים החדשים הביאו לכך שכל נושא העיסוק בזוגיות ואהבה הפך בעייתי ביותר. הצנזורה גרמה לבמאים למצוא דרכים אחרות בהן הם יוכלו לספר את סיפוריהם. רובם נדרשו לדמויות ולסיפורים שהציגו את המציאות כפי שהיא, בעודם משהים את הטון הביקורתי, ומתמסרים לדמות. מתוך המגבלות הרבות נולד ז`אנר שלם חדש בקולנוע האיראני, בו מופיעים ילדים בתפקיד הראשי ו`באראן` משתייך באופן חלקי לז`אנר זה.
על הבמאי מג`יד מג`ידי
הקולנוע האיראני כובש את בירות העולם בפסטיבלים ובביקורות. מג`יד מג`ידי נמצא בנבחרת המובילה של במאים איראניים יחד עם מוחסן מחמלבף ועבאס קירוסטמי, שסרטיהם זוכים להצלחה ברחבי העולם.
מג`ידי נולד בטהרן ב-1959, והחל את הקריירה הקולנועית שלו כשחקן. כנער הוא מצא עניין במשחק והחל להופיע בתיאטרון. הוא הופיע כשחקן בתשעה סרטים, ביניהם שלושה סרטים מוקדמים משנות השמונים, של הבמאי האיראני הנערץ מוחסן מחמלבף: `Two Sightless Eyes`, `Seeking Sanctuary`, ו-`Boycott`.
אחרי שביים בעצמו ארבעה סרטים קצרים, פנה לביים את סרטו הראשון באורך מלא `Baduk` (1991). הסרט מגולל את עלילותיהם של ילדי הבאדוק החיים על הגבול עם פקיסטן ועוסקים בהברחה של סחורות לא חוקיות לאיראן. הסרט עוסק בחטיפה ומסחר בילדים ובשל כך הצנזורה באיראן הרשתה הפצה מצומצמת של הסרט. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן 1992 במסגרת `שבועיים של במאים` - מסגרת הקרנת סרטי הביכורים הטובים ביותר. מאז מג`ידי הספיק לביים עוד שמונה סרטים, ביניהם `האב`, `ילדי גן עדן`, וכמובן `צבע גן העדן` עטור הפרסים והתשבוחות.
מג`ידי ידוע כבמאי שלא נרתע מנושאים הנחשבים טאבו באיראן. הוא הצליח לשמור על יושרו לכל אורך שנות עבודתו. סרטיו בעלי אופי ריאליסטי, והם מביאים סיפורים מהחיים. כוחם של הסרטים של מג`ידי הוא בישירות שלהם וביכולת שלהם לעקוב אחר דמויות נוגעות ללב מבלי לגלוש לרגשנות. מג`ידי מביא אל הבד את הדרמות והטרגדיות, הקטנות והגדולות, של החיים, תוך שהוא מעניק לצופים לא פיסת חיים, כי אם עולם שלם. כאשר הוענק ל`באראן` פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל מונטריאול 2001, הייתה זו הפעם השלישית בה מג`ידי זכה בפרס.
חזרה למעלה
ביקורות מחו"ל
`נוגע ועמוק אף יותר מ`צבע גן העדן`... הסרט מגיע לרגעים של שירה ויזואלית`.
VARIETY
`מג`ידי עומד כיום בשורה הראשונה של הבמאים בעולם`.
SCREEN
`סרט שמוכיח את כוחו של הקולנוע. הסרט מצליח להפוך את המציאות היומיומית האפורה לחגיגה של חיזיון לירי. מג`ידי משתמש בלחש האהבה ומכשף את הצופים`.
THE NEW YORK TIMES
`מג`ידי מביא למסך סיפור מרגש. הסרט מציע חוויה רגשית עשירה. מג`ידי מראה שהדרך הטובה ביותר לערב את הקהל בנושאים חברתיים היא דרך הלב`.
LOS ANGELES TIMES
`סרט שנוגע. כמו אצל צ`פלין הענק, ב`באראן` הומור וטרגדיה רוקדים יחדיו ריקוד טנגו נהדר, לאורך כל הסרט`.
WASHINGTON POST
חזרה למעלה
VARIETY
`מג`ידי עומד כיום בשורה הראשונה של הבמאים בעולם`.
SCREEN
`סרט שמוכיח את כוחו של הקולנוע. הסרט מצליח להפוך את המציאות היומיומית האפורה לחגיגה של חיזיון לירי. מג`ידי משתמש בלחש האהבה ומכשף את הצופים`.
THE NEW YORK TIMES
`מג`ידי מביא למסך סיפור מרגש. הסרט מציע חוויה רגשית עשירה. מג`ידי מראה שהדרך הטובה ביותר לערב את הקהל בנושאים חברתיים היא דרך הלב`.
LOS ANGELES TIMES
`סרט שנוגע. כמו אצל צ`פלין הענק, ב`באראן` הומור וטרגדיה רוקדים יחדיו ריקוד טנגו נהדר, לאורך כל הסרט`.
WASHINGTON POST
חזרה למעלה
ביקורות מהארץ